• מבוא לתורת הקבלה
• זוגיות על פי תורת הקבלה
• סגולות אמת לפריון שלום בית ועוד



 

האם עולם ה"תוהו" נוצר מתקלה?! עולמות "תוהו ותיקון" בקבלה

בתורת הסוד מבואר, שיש עולמות רוחניים שקדמו לבריאת עולם הזה הגשמי, שבכללות הם ארבעה עולמות "אצילות, בריאה, יצירה, עשייה" (ראה ערך ארבעה עולמות). עולמות אלו נקראים בשם "סדר השתלשלות" ("שלשלת" העולמות הנמשכים אחד מהשני בסדר והדרגה, ממדרגה למדרגה).

סיבת הדבר, כי הקב"ה אין לו סוף, ועולם הזה הוא תכלית הגבול, ורצונו יתברך שבריאת העולם תהיה באופן "מסודר", בסדר והדרגה, ועל כן ברא "סדר השתלשלות": עולמות שבאו זה אחר זה בסדר והדרגה, עד בריאת עולם הזה הגשמי.

האריז"ל גילה לנו, ש"סדר השתלשלות" זה נקרא בשם "עולם התיקון"(ובמיוחד העולם הראשון, עולם האצילות). אך למעלה מכל העולמות יש עולם רוחני אחר המכונה "עולם התוהו", ונרמז בכתוב "והארץ הייתה תוהו", לפי שבעולם זה שורר "חורבן" המכונה""שבירת הכלים".

[ונרמז במאמר חכמינו ז"ל שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, שלפי פירוש האריז"ל אין כוונת חכמינו ז"ל לעולמות גשמיים, שנחרבו וכבר אינם במציאות, אלא לעולם רוחני גבוה מאד, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות וקדם לו, שתכונת העולם היא - חורבן ושבירה].

ביאור הדבר:

בספרי קבלה מבואר שבכל עולם ועולם (מארבעת עולמות אלו) יש "אורות" ו"כלים". פירוש: "אורות" הם החיות והאור האלוקי המתגלה בעולם, ו"כלים" הם הדברים שבהם ועל ידם מתגלה אור זה. משל לאור וכלי באדם הם הנפש והגוף. חיות הנפש היא "אור", והגוף שבו מלובשת חיות הנפש הוא ה"כלי" (מושג "אורות" ו"כלים" בעולמות עליונים ראה בהרחבה בערכו).

אור מסנוור

הסיבה ל"שבירת הכלים" בעולם התוהו היא לפי ששם יש "אורות מרובים וכלים מועטים". כלומר, ב"עולם התוהו" האורות והגילויים של הקב"ה הם גדולים ועצומים מאד ואין ה"כלים" שבעולם התוהו מסוגלים לקבל ולהכיל את האורות המרובים שבהם, ולכן "נשתברו" הכלים.

על דרך מאמר חכמינו ז"ל ש"ארבעה שנכנסו לפרדס", ו"בן זומא הציץ ונפגע". מדוע הוא הציץ ונפגע, היות שמוחו וליבו לא היו מסוגלים להכיל את עומק הסודות והגילויים הרוחניים שב"פרדס", על כן לא זו בלבד שלא "קיבל" מאומה מכניסתו לשם, אלא אדרבה, היא גרמה לנפילה ממדרגתו (נטרפה דעתו).

משל גשמי לדבר, אדם שמאיר מולו אור חזק מאד, הרי לא זו בלבד שלא נתווסף בו יכולת לראות, אלא זה מסנוור אותו ומזיק לכוח הראיה שלו. וכן כשאומרים לאדם בשורה טובה ונפלאה לפתע פתאום, יתפעל בנפשו מאד עד שיוכל להתעלף, או לצאת מדעתו, או אפילו למות רחמנא ליצלן (כפי שארע לשרה אימנו שפרחה נשמתה כשנאמרה לה בשורת יצחק).

לעומת זאת, ב"עולם התיקון" "האורות מועטים והכלים מרובים", ויש מיזוג נכון של "אורות" ו"כלים", באופן שהאור נתפס ונקלט כראוי בכלי, מבלי ל"שברו".

מובן ופשוט ש"בנין" עולם התוהו לא היה תקלה, אלא הוא נברא בכוונה תחילה. שכך היה רצונו של הקב"ה שיהיה עולם כזה שהכלים לא יכילו את האורות הגדולים וישתברו.

והטעם לכך:

תכלית הכוונה היא שיהי' עולם גשמי שיהי' "מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד", היינו עולם שאין שום גילוי אלוקות ואור הקדושה מתעלם ומסתתר בו בתכלית, ובנ"י ע"י עבודתם יגלו את אור הקדושה שבו. "כי זהו סוד כל עניין מעשה התחתונים וזהו עבודתם שניתן להם . . במה שנתן בתחלה מקום להתהוות הרע, וחזרתו לטוב הוא על ידי נשמות ישראל".

והנה, על ידי "השתלשלות העולמות", שהיא ירידה בסדר והדרגה מעולם עליון לעולם תחתון, אי אפשר שמעולם של קדושה יתהווה עולם הקליפה שהוא הפכי בתכלית ואין שום ערך ודמיון ביניהם.

משל למה הדבר דומה: חכם גדול יכול להוריד ולצמצם את שכלו כדי להסביר סברא שכלית לתלמיד קטן, ויש מדריגות עד אין קץ במרחק העצום שבין מדריגת העמקות של שכל הרב עד למדריגת השכל של תלמיד קטן, שכל מדרגה היא קצת למטה ממדרגה שלמעלה ממנה; אבל לא יתכן בשום פנים בעולם להוריד ולצמצם סברא שכלית כל כך עד שאדם יוכל למששה בידיים, לפי שחוש המישוש הוא חוש גשמי שאינו יכול לתפוס אלא דבר גשמי, וכל הירידות והצמצומים לא יועילו להפוך שכל שהוא מציאות רוחנית למציאות גשמית.

וכך בנמשל, שאי אפשר אשר מעולם של קדושה "ישתלשל" עולם של קליפה, ולפיכך, כדי שייברא עולם גשמי, שהחיות האלוקית מוסתרת בו כל כך עד שהוא "מלא קליפות וסטרא אחרא" - היה צורך ב"שבירה", שהיא מביאה ל"נפילה" וירידה בדילוג גדול, מעולם שכולו קדושה לעולם הקליפות (וכנ"ל, שסודות עמוקים גרמו לבן עזאי טירוף הדעת, ואור חזק גורם לעיוורון).

וזהו מה שמבואר בתורת הסוד שמ"שבירת כלים" זו של עולם התוהו "נפלו" וירדו "ניצוצות" קדושה לעולם הזה הגשמי, ונתפזרו בכל הדברים הגשמיים שבעולם.

לפי שבתוך "שברי הכלים" שנפלו מעולם התוהו טמונים "ניצוצות" מהאורות העליונים ההם, כי גם אחרי ה"שבירה" נשאר "רושם" מהאור שהיה בו קודם.

דוגמא לדבר, החלומות שאדם חולם בשנתו, שהן באים בדרך כלל כתוצאה מהמחשבות שביום. כלומר, אותיות המחשבה שהיה מחשב ומהרהר בהם ביום, מתפזרים ומתחלפים בחלום, אבל מכל מקום נשאר בהם מעט מהאור שהיה מלובש בהם, ולכן החלומות הם מעין הרהוריו ביום.

וזוהי עבודת האדם עלי אדמות, שעל ידי קיום המצות בחפצים גשמיים, וכן במילוי צרכיו הגשמיים לשם שמים, "מברר" ומעלה את הניצוצות העליונות מעולם התוהו הטמונים בדברים הגשמיים.

מידות שאינן נשלטות - שוברות

ועוד נקודה עיקרית בעניין "שבירת הכלים" של עולם התוהו - שעיקר עניין ה"שבירה" הוא רק במדרגת ה"מידות" ולא בבחינת ה"מוחין"

הסברת הדבר:

בתורת הסוד מבואר, שבריאת כל העולמות היא על ידי "עשר הספירות", שהן עשרה כוחות אלוקיים שנאצלו ממנו יתברך להנהיג בהם את העולמות. ועשר בחינות אלו נחלקות לשני סוגים: שלושה מוחין (חכמה בינה דעת), ושבע מידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות).

המהות של העולמות היותר עליונים - כמו עולם האצילות (העולם הראשון ב"סדר ההשתלשלות"), ומכל-שכן עולם התוהו שלמעלה מעולם האצילות - היא, "עשר ספירות העליונות". הוי אומר, שאין בהם נבראים שהם מציאות נפרדת מאלוקות, אלא כל מציאות העולם היא בכך ששם מתגלים עשרה כוחות אלוקיים הללו.

ועל זה נאמר בכתבי האר"י ז"ל, שעיקר עניין ה"שבירה" הוא ב"ספירות התאירועים", שהן בחינת המידות, ולא במדרגת ה"מוחין".

וטעם הדבר:

כנזכר לעיל, סיבת ה"שבירה" היא שמאיר אור גדול שלמעלה מהגבלת ה"כלי", ועניין כזה שייך לגדר וטבע המידות. וכפי שאנו רואים בבני אדם ההבדל בין שכל לרגש הלב, שרגש המידות מצד עצמו (כאשר אין בו שום השפעה מצד שכל האדם) יכול להיות בלי מדידה והגבלה, ולמשל - כעסו של קטן שאינו יודע גבולות, לפי שאין לו שכל המשקיט ומגביל את כעסו. וכן בכל המידות כולן, שעצם טבע של רגש ומידות, בלי התערבות כוח השכל - היא רגש בלתי מוגבל.

ואילו גדרו של שכל הוא להיפך ממש, שהבנת דבר לאשורו על בוריו תלויה בכך שתופסים כל פרט ופרט, דבר דבור על אופנו, כך ש"אור" השכל הוא מדוד ומוגבל, לפי כלי שכלו של האדם.

והנה הסיבה הפנימית להבדל זה בין השכל והמידות היא, לפי ששורש המידות הוא עמוק מאד בנפש האדם, ולמשל אדם שיש לו אהבה למשהו, הרי זה מה שנפשו נמשכת אליו, כלומר, המידות הן טבע עצמיות הנפש כפי שבא לידי גילוי, דכל אדם יש לו טבע מסוים שמוטבע ומושרש בעצם נפשו, והוא המתגלה במידותיו; משא"כ השכל אין זה האדם עצמו אלא רק כוח פרטי שניתן באדם שעל ידו יוכל לתפוס ולהבין דברים שחוץ ממנו. ונמצא ש"התגלות הנפש" היא ביתר שאת במידות האדם מאשר בכוחות השכל, ולפיכך המידות מצד עצמן בלתי מדודות הנה, לעומת השכל שהוא "גבול" ו"מדה" בעצם מהותו.

אלא שהקב"ה הטביע את נפש האדם כך, שאף על פי ששורש המידות הוא בנפש עצמה, למעלה מן השכל, הנה התגלותן בפועל היא על ידי השכל דווקא. כלומר: אדם הראוי לשמו, שכלו שולט בכל כוחות נפשו ("המוח שליט על הלב"), ובמילא השכל "משקיט" את המידות ומגביל אותן, כיאות לבן אדם.

וכך בנמשל למעלה:

"עולם התוהו" שלמעלה מעולם התיקון - עיקרו הוא בחינת גילוי מידותיו יתברך כפי שהן בשרשן ומקורן, ששם מתגלות בכל תקפן, בלי מדידה והגבלה. בסגנון אחר: מדרגת עולם התוהו היא ראשית התגלות המידות, שכל אחת מהמידות של עולם התוהו היא העצמיות של המידה ההיא כפי שהיא בטהרתה בלי שום עירוב כוח אחר שיגביל וישקיט אותה. ולפיכך נעשה מזה "שבירת הכלים", כי אין ה"כלים" יכולים לסבול ריבוי האור.

מה שאין כן עולם התיקון עיקרו הוא בחינת המוחין, ולפיכך הוא עולם "מסודר", "אורות בכלים", על פי הנהגת החכמה, שגם המידות של עולם התיקון מדודות ומוגבלות המה, כי המוחין מושלים ושולטים עליהן.

חוסר מיזוג במידות

ומכאן - עוד פרט בעניין "שבירת הכלים" של עולם התוהו:

מלבד זה שה"כלי" של כל מדה ומדה לא יכול להכיל את ה"אור" - הנה מצד ריבוי האור שבמידות לא היו כל המידות יכולות לשכון יחד, כי היו סותרות זו לזו - בלשון תורת הסוד: לא היה אפשר להיות "התכללות" המידות זו בזו.

ויובן זה ממשל בשר ודם:

אדם שמידותיו מונהגות על פי שכלו, הנה גם כשמתעורר במידה אחת יש מקום אצלו למידה הפכית. כמו, אדם הכועס על חברו שהרע לו, אפשר לו בשעת מעשה להרגיש רחמים עליו בזכרו את הדברים הטובים שעשה עבורו. מה שאין כן קטן שאין לו דעת, כשמתמלא רוגז לא יהיה שום מקום בליבו לחסד ורחמים, כי אצלו המידות הן בטהרתן בלי עירוב השפעת ושליטת כוח השכל, ומצד ה"עצמיות" של כל מדה ומדה אין נתינת מקום למדה הפכית.

וכך למעלה, שבעולם התוהו, ששם מידותיו יתברך מתגלות בכל עצמיותן (כפי שהן בשורשן), לא שייך שם המושג "התכללות", והם לא יכלו "לשכון יחד" ב"שלום" בעולם אחד, כי כל מידה הייתה בסתירה למידה ההפכית, ובמילא "נחרב" העולם.