• מבוא לתורת הקבלה
• זוגיות על פי תורת הקבלה
• סגולות אמת לפריון שלום בית ועוד



 

מה משמעות המונחים "מקיף ופנימי"?ביאורם בתורת הקבלה

בתורת הסוד מוזכר רבות המונחים "פנימי" ו"מקיף", ביאור ההבדלים ביניהם:

"פנימי" הוא כאשר ההשפעה נרגשת מאד באדם, עד שנקלטת בחושיו באופן שהוא משתנה לגמרי על ידה. ואילו מקיף פירושו, שאף שהאדם מרגיש את ההשפעה, מכל מקום אין האור נקלט בשכלו וחושיו ונשאר כדבר שרחוק ממנו שאין לו השפעה עליו.

דוגמא למקיף הוא אור השמש המאיר דרך חלונות הבית. אכן, האור נמצא בתוך הבית ובשעה זו הבית מואר באור גדול ורב, אבל מכל מקום זהו "אור מקיף", שכן, הבית עצמו לא נשתנה בעצם מהותו, ומלבד זאת שתיכף כשמסתלק אור השמש - הבית נשאר חשוך כמקודם, הנה עוד זאת, גם כשהאור בבית, אין זה שהחדר עצמו נעשה דבר המאיר, אלא שאור השמש הוא שמגיע למקום הבית ומאירו.

זהו מה שנקרא "אור מקיף". האור נמצא בתוך האדם אבל נשאר "רחוק" ממנו, לפי שלא נקלט בו.

לעומת זאת ישנו, למשל, אור וחיות הנפש המלובשת בגוף האדם. כאן, אין זה רק שהנפש נמצאת בגוף (כאור השמש שמאיר את החדר), אלא הנפש מתלבשת בגוף באופן שהגוף עצמו משתנה לגמרי; בשר הגוף משתנה ומתהפך להיות בשר חי. ההבדל בין אדם חי ואדם מת אינו רק שבאדם חי יש נפש, אלא השינוי הוא גם בבשר עצמו שהוא בשר חי. סיבת הדבר היא, לפי שחיות הנפש מתלבשת בגוף האדם באופן "פנימי", זאת אומרת שאין הגוף רק לבוש חיצוני אל הנפש (כמו בגדי האדם המקיפים את גוף האדם), אלא חיות הנפש נקלטת בבשר הגוף עד שהם מתאחדים יחד ונעשים מציאות אחת, באופן שהבשר עצמו משתנה להיעשות דבר חי (כמו הנפש עצמה).

"מקיף ופנימי" – "שכל ורצון"

דוגמה נוספת לפנימי ומקיף ישנה משני סוגי הכוחות שבאדם:

בכלל, כל כוח מהנפש יש לו אבר ("כלי") מיוחד שבו ועל ידו פועל פעולתו, וכמו כוח השכל השורה במוח הגשמי, שאי אפשר לו לכוח השכל לפעול להבין ולהשכיל איזה עניין בלי מוח בריא, שאם ח"ו יש איזה פגם וחסרון במוח הגשמי, יחסר בפעולת כוח השכל (אף שהכוח מצד עצמו שלם הוא), לפי שזהו גדר של אור פנימי, שפעולתו היא דווקא בשיתוף פעולה עם הכלי, לפי שהאור מתלבש ומתאחד עם הכלי ופועלים כמציאות אחת ויחידה.

אולם יוצא מכלל הכוחות הוא כוח הרצון שבנפש, שאין רצון הנפש מוגבל לאבר מסוים. למשל, אדם שמתעורר ברצון ללכת לשוק לקנות איזה דבר, ובגלל רצון זה רגליו מתנענעים ממקומם והולכים - איזה אבר רצה והחליט על הליכה זו? האם נאמר שרגליו רצו ללכת, או שמוחו ולבו רצה? בוודאי אין הדבר כן, אלא שהאדם (בכללותו) רצה. במוחו ומחשבתו נודע לו על רצון זה, אבל אין הפירוש שמוחו רצה (כמו שאנו אומרים בכוח השכל, שהאדם מתייגע במוחו עד שהבין את הדבר במוחו), אלא שנפשו רוצה ונמשכת לדבר ההוא.

ואם תאמר, סוף סוף היכן נמצא הרצון? התירוץ על זה הוא, שהרצון נמצא בכל הגוף כולו. כמו שהנפש נמצאת בכל הגוף, כך רצון הנפש נמצא בכל הגוף כולו. אלא שאופן הימצאו בכל הגוף הוא בדרך "מקיף" (ולא בדרך "פנימי"), ולכן אין הרצון מתייחס לשום אבר מסוים. שאר כוחות הנפש שהם בגדר "אור פנימי", הרי כל כוח וכוח של הנפש מתלבש באבר הגוף (כלי) המתאים לכוח ההוא, ופעולת הכוח מתייחסת לאבר (העין רואה, האוזן שומעת, היד כותבת, הרגלים הולכות וכו'), משא"כ הרצון אינו נתפס ומתלבש באף אחד מהאברים, אין שום אבר ה"משתף פעולה" עם עצם כוח הרצון, כי אף שהוא נמצא בכל הגוף כולו, אינו אלא בבחינת "מקיף", שאינו מתלבש ומשתייך לאברי הגוף, ורק נמצא בהם.

אבל לאידך, אף שהרצון נמצא רק בבחינת "מקיף" בגוף, בכל זאת הוא נרגש באברי הגוף, עד שהרצון שולט על כל אברי הגוף, שכולם נשמעים לרצון הנפש תיכף ומיד ללא שהיות. הרי לנו כוח מקיף שפועל על ה"כלי" (אף שהכלי אינו תופס ומתאחד עמו).

השכל - איטי, הרצון - מיידי

ניתן להמחיש מעט על ידי משל את אופן פעולת הרצון "בדרך מקיף" וההבדל לגבי פעולת השכל, למשל, שהוא כוח "פנימי":

אדם הרוצה ללמוד ריקוד מסוים, שיש בו תנועות שונות ומסובכות, הרי קודם כל עליו לדעת היטב במוחו ושכלו את אופן התנועות ולשנן אותן בעל פה עד שיהיה בקי בהן ויחקקו בזיכרונו. ומכל מקום כשיעמוד על הארץ בשתי רגליו עדיין לא יוכל לרקוד בשום פנים ואופן. כי אף על פי שבמוחו יודע ובקי היטב בכל פרטי תנועות הריקוד, הרי מבלי לאמן את רגליו משך זמן רב בתנועות אלו לא יוכל לרקוד בפועל.

מדוע? היות שכדי שחכמת הריקוד "תגיע" לרגל, צריכה הרגל לתפוס ולקלוט חכמה זו. נכון אומנם שאין הרגל שייכת לשכל והבנה, אבל מכל מקום הארה מן המוח מגיעה לרגל, ובכוח הארה זו הרגל משתנה עד ש"לומדת" את תנועות הריקוד. דבר זה אורך זמן מסוים.

מה שאין כן פעולת הרצון על הרגל היא בלי שהיית זמן, אלא תיכף כשרוצה ללכת, הרגל מצייתת לרצון ומתחילה ללכת.

טעם ההבדל הוא:

ה"שכל" בעצם גדרו ותכונתו משפיע באופן של "סדר והדרגה" (ראה המושג "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין"). כדי שהשכל יימצא באיזה מקום, צריך המקום לקלוט ולהרגיש את השכל, ולפיכך צריך השכל להצטמצם ולהשתנות לפי ערך המקום שאליו רוצה להגיע, וכן לאידך, אין ה"כלי" יכול "לתפוס" את האור מיד, אלא צריך להשתנות עד שיהיה בצורה כזו שיוכל לקלוט את האור.

ובמשל הנ"ל: כדי ש"אור השכל" יגיע ויפעל על הרגל, לא מספיק מה שהאדם הבין את חכמת הריקוד במוחו אלא השכל צריך להצטמצם ולירד ממדרגתו כדי לעסוק עם ה"רגל", ולאידך הרגל צריכה להתייגע עד שתהיה כלי מוכנה לחכמת הריקוד, שתנועותיה תהיינה מתאימות לריקוד כפי שמבין במוחו.

ומאחר שהשפעה זו תלויה בשינויים הרוחניים שבאור והכלי, לפיכך יש בה שהיית זמן גם בגשמיות.

מה שאין כן הרצון הוא "כוח מקיף". הוא אינו "יורד" למדרגת הרגל, ובכוח הרצון אין הבדל בין האברים: הרצון לכתוב ביד, להלוך ברגליו או ללמוד במוח וכיוצא בזה, יכול להיות באותו התוקף ממש, אף שמדובר בפעולות שונות ובאברים שונים בתכלית. ולכן הרצון פועל בכל האברים בלי התחלקות ובלי שהיית זמן, כי נמצא בכל הגוף כאחד, ושווה ומשווה קטן וגדול, שאין הבדל אופן הימצאו בין ראש יד ורגל, ואינו צריך "להשתנות" ולהצטמצם לפי ערך האבר ובמילא פועל ללא שהיית זמן.