• מבוא לתורת הקבלה
• זוגיות על פי תורת הקבלה
• סגולות אמת לפריון שלום בית ועוד



 

מה פשר הדבר שה' ממלא את העולמות וסובב אותם? מושגי "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" בקבלה

מובא בקבלה ובתורת הסוד שהקב"ה ממלא כל העולמות, וסובב את כל העולמות (בלשון הזוהר "דאיהו יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין").

שתי תכונות אלו הם למעשה שני סוגים של אור וחיות הנמשכות מהבורא ומשפיעות בעולם:

"ממלא כל עלמין" הוא האור והחיות האלוקי המצומצם והמדוד, המתלבש בנבראים להחיותם. המשל לכך הוא מהנפש המחיה את הגוף, וכמאמר חז"ל "מה הנפש ממלא את הגוף כך הקב"ה מלא את העולם".

כשם שהנפש אינה נמצאת בגוף כמו חפץ הנמצא בתוך כלי, אלא היא מלובשת בגוף ומתאחדת עמו באופן שהגוף עצמו משתנה להיות חי, הוא "מלא" מהנפש בכל נקודה ונקודה שבו עד שאי אפשר להפריד ביניהם, כך הקב"ה "ממלא" את כל העולמות והנבראים על ידי חיות אלוקי המתאחד עימהם.

דוגמא נוספת לדבר מרעיון שכלי, כשאדם שומע דבר שכל מחברו ומבין אותו, הרי "אור השכל" נתפס ונקלט בתוך מוחו.

"ממלא" – נקלט ומתאחד

ולכן נקרא אור זה בשם "ממלא כל עלמין", שאין הכוונה רק שהאור נמצא בתוך העולם (שהרי גם אור הסובב נמצא בתוך העולם ממש, כדלקמן), אלא יתירה מכך, שהעולם משיג ותופס וקולט את החיות, ונרגש בו עד שמתאחד עמו.

וזוהי הסיבה לשתים מתכונותיו של אור הממלא: (א) באור זה מוכרחים להיות שינויים וחילוקי מדרגות. כי מאחר שגדר הימצאו של אור זה במקום מסוים הוא שנתפס ב"מקבל" (-בעולם), אם כן מוכרח שהאור יצטמצם לפי דרגת ה"מקבל", וכמו רב המלמד את תלמידיו, שאינה דומה מדרגת החכמה שמשפיע לתלמידים מבוגרים, למדרגת החכמה שמשפיע לתלמידים צעירים, שאינם יכולים להבין דברים עמוקים. (ב) במילא מובן שאור זה נמשך ומתגלה אל העולמות בהדרגה, בתחילה לעולם עליון יותר (בו מאירה מדרגה עליונה יותר של האור), ואחר כך הוא מצטמצם לפי ערך העולם שלמטה ממנו, כדי שיוכל להתלבש בו, וכך הלאה.

ובדומה לנפש ה"ממלאה" את כל אברי הגוף לפרטיהם, שאי אפשר שהנפש תתלבש בכל הגוף כולו בבת אחת, שהרי כל אבר ואבר שונה מחברו, ולפיכך צריכה חיות הנפש להצטמצם למדרגות שונות, כדי שבכל אבר ואבר יתלבש אותו הכוח והחיות של הנפש המתאים לאבר זה.

ומטעם זה, סדר התגלות כוחות הנפש בתוך אברי הגוף הוא באופן שהם "משתלשלים" זה מזה בסדר והדרגה:

הכוח הנעלה ביותר בנפש האדם הוא השכל שבמוח, שהרי השכל מנהיג את האדם, ואופן הנהגת השכל היא בסדר והדרגה, בתחילה משפיע על רגש הלב, שלפי הבנת והשגת המוח מתעורר הרגש שבלב. ולדוגמא, כשאדם מבין בשכלו העניין של "קירבת אלוקים לי טוב", איך שעל פי ההיגיון והשכל הישר ככל שיהיה קרוב יותר לאלוקות יהיה לו טוב ברוחניות ובגשמיות גם יחד, אזי יתעורר בליבו בחשק גדול להתקרב אליו יתברך.

וכשליבו מתמלא ברגש של חשיקה וחפיצה לאיזה דבר, תיכף מתמלא מוחו במחשבות רבות אודות הדבר האהוב אצלו, וממחשבה בא לידי דיבור, שמדבר עם כל מיודעיו על דבר זה, עד שבא לידי מעשה, להתקשר עם הדבר ההוא על ידי חושיו הגשמיים - ראיה שמיעה וכו'.

וטעם הדבר, כנ"ל, כי הביטוי "ממלא" ("מה הנפש ממלא את הגוף") מורה על כך שהשפע נקלט היטב ב"כלי", ולפיכך צריך השפע להיות מתאים אל תכונות הכלי, על ידי שהוא יורד ומצטמצם ממדרגה למדרגה, בסדר מסודר, מן העליון אל התחתון.

וכך הוא למעלה כביכול, שהאור והשפע האלוקי הנקרא בשם "ממלא כל עלמין" יורד ממדרגה למדרגה, בסדר מסודר, ובכל עולם ועולם (ובכל עולם גופא, בכל נברא ונברא פרטי שבעולם) - נמשך חיות פרטי המתאים לתכונות העולם והנברא ההוא.

"סובב" – מובדל ומרומם

לעומת זאת "סובב כל עלמין" הוא אור אין סוף ברוך הוא בכבודו ובעצמו, אשר כשמו כן הוא, שאין שום גבול להתפשטותו ונמצא בכל מקום ("לית אתר פנוי מיניה"), אך אופן הימצאו של אור זה אינו בכך שהוא נקלט ונתפס בעולמות, שהרי להיותו אור בלתי מוגבל אינו בר תפיסא והשגה, ואין הנבראים מרגישים אותו. אלא שהאור, כפי שהוא בעצמותו, בכל אין סופיותו, נמצא בכל העולמות.

משל הדומה לזה מרב המלמד תלמידים קטנים ואומר להם סברא עמוקה שאין ביכולתם להבינה, אך הם זוכרים את כל דברי הרב, מילה במילה, ולאחרי הרבה שנים כשיתבגרו ויעיינו שוב בדברי הרב החרוטים בזיכרונם יהיה ביכולתם להבין את הסברא. נמצא שבמשך כל אותה תקופה בה אותיות הרב היו שמורות בזיכרונם הייתה הסברא קיימת אצלם, אלא שהיא הייתה ב"הבדלה" משכלם - מבלי יכולת לקלוט ולהבין אותה.

ולכן מכונה אור זה בשם "סובב כל עלמין", עם היותו בתוך העולמות, לפי שהוא נשאר מובדל ומרומם מהנבראים, ואינו מתגלה ונתפס בהם כלל.

ולפיכך (א) אין חילוקי מדריגות באור זה, מאחר שאין התגלות אור הסובב תלויה במהות המקבל, שהרי אין אור הסובב נקלט בשום נברא, אפילו בעולם העליון ביותר, ובמילא נמצא למטה כמו למעלה, מעליון שבעליונים עד תחתון שבתחתונים, בהשוואה גמורה, (ב) ובמילא, כשאור זה נמשך - הוא נמשך בכל העולמות כולם בבת אחת, "לכולם כאחד".

ישנו פתגם קצר המתמצת את הרעיון: "ביחס לאור אין סוף הדקות והעדינות - אינה כלי, והחומריות וההגשמה - אינה סתירה".

כלומר, להיותו אור עליון שגם העולם היותר עליון, למרות דקותו ורוחניותו, אינו כלי אליו, הרי התגלותו אינה בדרך "אור בכלי", שכן אין האור נקלט ונתפס כלל בכלי, והוא נמצא שם כמו שהוא ברוממותו והבדלתו, ובמילא אין הגשמיות והחומריות של עולם הזה מהווים סתירה לאור זה.

על אף האמור, גם אור הסובב כל עלמין ענינו שפע חיות כדי להחיות את העולמות.

והצורך בשני מיני אורות וחיות בבריאת והתהוות הנבראים, כי מאור הממלא כל עלמין נבראו הנפשות של כל הנבראים, ואילו הגוף הגשמי והחומרי של כל הנבראים נבראו דווקא מאור הסובב כל עלמין, כי בריאת הגשמיות מן הרוחניות היא "יש מאין", ובריאה יש מאין היא רק בחיק הבורא, שרק כוחו יתברך הבלתי בעל גבול והכול יכול ביכולתו לברוא את היש המגושם והחומרי מאין ואפס המוחלט, ולשם כך נמשכת החיות מאור הסובב כל עלמין, שהוא האור הבלתי מוגבל של הקב"ה כנ"ל.