• מבוא לתורת הקבלה
• זוגיות על פי תורת הקבלה
• סגולות אמת לפריון שלום בית ועוד



 

אם הבורא הוא "אין סוף" איך ביכולתנו לדעת ולהשיג אותו?! השילוב של "אין סוף ועשר ספירות", "גבול ובלי גבול" בתורת הקבלה

אחד מיסודות התורה הוא, שהקב"ה לא רק שאינו בעל גוף ומראה גשמי, אלא אין לו גם תואר וציור רוחני, אלא הוא יתברך מופשט מכל תואר והגדרה. למשל: לא ניתן לומר עליו שהוא חכם או חסדן או רחמן, כי תואר נותן הגדרה וציור מסוים, ציור של חכמה וכו', אך הקב"ה אין לו שום ציור והגדרה, אלא הוא יתברך "עצם אחד פשוט", המופשט מכל תואר ["עצם" משמעו שאין לו שום תיאור והגדרה], ובלשון המהר"ל מפראג "שעצמותו פשוטה לא יוגדר במה .. ואין אנו יודעים הווייתו ומהותו .. כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות".

למעשה, אמונה זו היא חלק מהיסוד של "אחדות השם" - שהקב"ה הוא אחד ויחיד ממש, באחדות גמורה ומוחלטת. שכן היותו אחד מוחלט מכריח שלילת גדרים ותארים וכיו"ב, כי אילו ישנו הוא עצמו ומידותיו, הרי שיש פה "הרכבה" וריבוי ח"ו למעלה, היפך האמונה האמיתית באחדותו יתברך.

ומאחר שהוא יתברך "פשוט בתכלית הפשיטות", מובן, אשר כל מה שאנחנו מבינים או משיגים או תופסים בו, זהו רק כפי שהדברים נראים לנו, לפי ההשגה שלנו. שכן, מעצם טבעו של אדם אין הוא יכול לתאר דבר שאין לו שום הגדרה, כי דבר שאיננו מוגדר איננו גם בר תפיסא. ואם כן, כל מה שאנחנו תופסים ממנו, ורואים את התגלות כוחו של הקב"ה (חסדו של הקב"ה, חכמתו של הקב"ה, וכדומה), הרי זה שכך הדברים נראים לנו לפי השגתנו, אבל לא שכך הם הדברים באמת בהקב"ה בעצמו.

תארים ורגשות מוטעים?!

אלא שלפי האמור יוצא דבר תמוה ביותר: הרי מצינו בתורה כמה תארים וכינויים להקב"ה, כמו "א-ל רחום וחנון", "אב הרחמים" וכיוצא, וכן בתפילה קוראים לו יתברך "אבינו אב הרחמן" וכיוצא, ולפי האמור נמצא, שכל תארים אלה אינם אלא לפי תפיסתנו, להיות שאין אנו יכולים להבין בדרך אחרת - אבל בעצם תפיסה זו איננה אמיתית!

וביותר אינו מובן, שהרי נצטוינו "דע את אלוקי אביך", שידיעת אלוקות היא מצווה - וכי אפשר לומר שידיעתנו באלוקות, שהיא מצווה, היא ידיעה בלתי אמיתית?

יתר על כן: הרי אנחנו מצווים גם על אהבת ה', כנאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך", שהציווי הוא לא רק "וידעת", אלא גם "והשבות אל לבבך", לא רק להבין אלא גם להרגיש בלב אהבת ה' ויראת ה'. והרי מטבעו, יכול האדם להרגיש אהבה או יראה רק כלפי דבר שיכול לתארו ולהגדירו. נמצא, שאהבת השם שלנו קשורה עם אופן השגתינו בהשם: אנחנו מתבוננים בו ומתבוננים בחסדו ובטובו וכו', וכאשר אנחנו מתבוננים בדברים הללו, אנחנו מתעוררים באהבה כלפי אותו עצם שאנחנו הגדרנו אותו בתפיסתנו.

אולם לפי מה שנתבאר לעיל, הרי מה שאנו מציירים בשכלנו את הקב"ה כחסדן ורחמן וכדומה, שבגלל רחמיו וחסדיו מתעורר האדם ברגשי אהבה לבעל הרחמים והחסדים - אינו אלא פרי דמיוננו, כי הוא יתברך אי אפשר להגדיר אותו כרחמן וחסדן. ואם כן, לכאורה אנחנו אוהבים דבר שלפי אמיתית הדברים איננו קיים!

והרי לא יתכן לומר שהקב"ה מצווה אותנו לאהוב אותו, כאשר לא ניתן בעצם לאהוב אותו, מכיוון שניתן לאהוב רק את מה שאנחנו יכולים לצייר בשכלנו.

וכך זה במצות אמונת ה', ידיעת ה', יראת ה'. הרי כל אותן המצוות שנצטווינו עליהם עניינם הוא לקשר אותנו עם הקב"ה, ולכאורה הם קושרים אותנו עם דבר שהוא פרי דמיוננו, שהוא איננו אמיתי ח"ו - ואיך ניתן כך לקיים מצווה, האם זו מצווה? האם נאמר שמי שמדמה לעצמו שיש לו תפילין ומניח אותם, יקיים בזה מצות הנחת תפילין?

האמת היא שבודאי אי אפשר לומר כך. לא ניתן לומר במצות אהבת ה' שבעצם איננו אוהבים את ה', אלא דבר שעלה בדמיוננו, ורק בלית ברירה קוראים לזה אהבת ה'. כל מצווה היא בוודאי דבר אמיתי, ונצטווינו על דבר אמיתי, וברור שהאהבה - זו אהבת ה', והאמונה - אמונת ה', והיראה - יראת ה', וידיעת ה' וכך הלאה.

"שלם" ולא רק "בלתי מוגבל"

להבנת הדברים נבאר תחילה יסוד נוסף:

אחד מהכללים והיסודות בקבלה ובחסידות הוא, שהקב"ה הוא "אין סוף". אין פירושו של "אין סוף" רק שהוא יתברך איננו מוגבל בשום דבר או מקום, אלא הפירוש של אין סוף אמיתי הוא עמוק יותר: האין סוף הוא שלימותא דכולא - שלימות הכול, וכשם שיש לו כוח בבלתי בעל גבול כך יש לו כוח בגבול, שאם תאמר יש לו כוח בבלתי בעל גבול ואין לו כוח בגבול, אתה מחסר שלמותו, ואין סוף הוא שלימותא דכולא (מתוך עבודת הקודש לר' מאיר אבן גבאי).

פירוש הדברים: הקב"ה הוא שלימות הכול, לא רק שהוא אין סוף, אלא הוא גם שלימות הכול, שלימות בלי שום חסרון. שלימות הכול משמעו לא רק במובן של הגדרה חיובית של שלימות - שנכללים בו בפועל כל מיני שלימות, כמו התואר "אדם השלם" שמורכב מכל מיני מעלות ושלימות, אלא פירושו שאין לו שום חסרון, שלא חסר בו שום דבר. ולכן, אם נאמר שיש לו כוח בבלתי בעל גבול ואין לו כוח בגבול, היינו אם נאמר שכוחו רק לפעול כגוף בלתי מוגבל אבל הוא איננו יכול לפעול כגוף מוגבל, אז אתה מחסר שלמותו, ואין סוף הוא שלימות הכול.

ביאור הדברים בפרטיות:

כל דבר בעולם יש בו מעלה וחסרון. גם דבר גדול שיש בו מעלה על דבר קטן (אם משום שהוא גדול בכמות, או שהוא גדול באיכות), מכל מקום, היותו גדול מהווה גם חסרון. למשל, חפץ גדול, דורש מקום אחסון גדול, משום שהוא תופס יותר מקום. נמצא, שיחד עם ה"גדלות" שלו בא חסרון בעניין מסוים. וכמאמר המשנה "מרבה נכסים - מרבה דאגה".

כך גם בדבר "גדול" באיכות: דבר שהוא יותר מושלם, הוא מביא איתו גם חסרונות מסוימים. ואפילו כוח שהוא "בלתי בעל גבול" - שאין לו שום הגבלה, כאשר הוא פועל כדבר בלתי בעל גבול, יש בו "חסרון" שאין הוא יכול לפעול בצורה מוגבלת, כאילו שהוא בעל גבול.

למשל: מי שהוא חכם גדול ביותר, לא יכול להפעיל את שכלו כאדם רגיל, ולפיכך הוא ימצא את עצמו מתקשה יותר מכל אדם אחר להסביר דברים לילד קטן. ואפילו חכם גדול שביכולתו להוריד את רמתו ולפעול כאדם מן השורה, ואף להסביר דברים לילד, מכל מקום הוא עדיין איננו כמו ילד, ילד מבין את שפתו של ילד אחר יותר מאשר החכם הגדול.

נמצא, שלפעמים הגדלות עצמה יש בה חסרון, במקום שיש צורך בדבר קטן ומוגבל.

מעלת הקטן - פשטותו

דוגמא לדבר בהלכה: כשמוצאים בספר תורה אות שלא כתובה כראוי, המטילה ספק בכשרותו של הספר תורה, מורה ההלכה (לפעמים) להציג את האות בפני ילד קטן, ובהתאם לקביעתו בקריאת האות, תוכרע כשרותו של הספר. סיבת הדבר היא כי ילד קטן רואה את הדברים בפשטות ובמבט ראשון ואין לו חוכמות ופלפולים מיותרים. לעומתו, מבוגר לא יקרא את האות באותה פשטות של תינוק הקורא בתורה. ונמצא שדווקא חוכמתו של המבוגר עומדת לו לרועץ ולא מאפשרת לו לפעול כילד.

ואם הדברים אמורים בגדול וקטן ששניהם מוגבלים אלא שזה גדול וזה קטן - כל שכן וק"ו כשמדובר על גבול ובלתי בעל גבול, שהם מושגים שונים לחלוטין ועולמות שונים לגמרי שאין שום התייחסות בין אחד לשני, שמי שהוא במצב של בלתי בעל גבול, שאין לו שום הגבלה ושום הגדרה, איננו יכול לכאורה לפעול עם גוף מוגבל, ויש בו את ה"חסרונות" של הבלתי בעל גבול, החסרונות של הגדלות שלו. דווקא היותו מחוסר הגבלות, מהווה חסרון מסוים.

מטעם זה לא יתכן לכאורה מצב של שלימות ללא חסרון, כי גם השלמות של בלי גבול, יש בה חסרון, שכן מעצם היותו בלתי מוגבל, איננו יכול לפעול כגוף מוגבל.

וכאן החידוש הגדול ביחס לקב"ה, אצל הקב"ה יש את שתי המעלות גם של בלי גבול וגם של גבול. כיון שהוא שלימות הכול יש בו רק את המעלות ללא החסרונות. ולמעשה הוא יכול לפעול גם ככוח "בלי גבול", וגם ככוח מוגבל.

וזוהי כוונת בעל עבודת הקודש שהובא לעיל: "כשם שיש לו כוח בבלתי בעל גבול כך יש לו כוח בגבול", שכשם שהוא יכול לפעול כגוף בלתי מוגבל כך הוא יכול לפעול כגוף מוגבל. משום שזה שהוא בלתי מוגבל הוא משום שהוא שלימות בלי חסרון, והשלמות הזו בלי חסרון, כשם שהיא מחייבת בלתי מוגבל כך היא מחייבת גבול; והיא מחייבת את שני הדברים בשווה: היא מחייבת שהוא יהיה בלתי מוגבל היכן שיש שלימות ומעלה בבלתי מוגבל, והיא מחייבת גבול, היכן שיש מעלה ושלימות בגבול.

היכולת להבינו – חלק משלמותו

מעתה נשוב לבאר מה שהוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, וביחד עם זה הוא מוגדר בגדר אמיתי של חסדן ורחמן וכו':

זה שהקב"ה הוא מופשט בתכלית הפשיטות, אינו משום שהוא בהכרח מופשט, אלא מחמת השלמות שיש בהפשטה. כל עניין של הגדרה הוא הגבלה וחסרון, ומכיוון שאין לו את החסרונות של דברים מוגדרים, לכן ממילא יש בו השלמות של בלתי הגדרה ודבר מופשט.

מכל מקום, ביחד עם השלמות של מופשט, יש בו גם את השלמות של גבול, דהיינו שיכול להתייחס ולהתבטא באופן מוגבל. השלמות שבדבר מוגבל היא - שניתן להשיג אותו, שכן רק דבר מוגבל יכול להיות נתפס על ידי מישהו אחר מוגבל.

וכך היא השלמות של הקב"ה: כשם שיש בו השלמות של מופשט ובלתי מוגבל, כך יש בו גם השלמות שניתן יהיה לתפוס אותו. זה שהוא יתברך יכול להתייחס ולהתגלות ליצורים מוגבלים, ויצורים מוגבלים יכולים לתפוס אותו, הרי זה גם כן שלימות. ולכן כשם שיש בו את השלמות של האין סוף, כך כוחו בגבול, שיש בו השלמות להתבטא ולהתייחס כאילו בצורה מוגבלת.

אלא שבעולם המושגים שלנו, כשמדברים על צורה מוגבלת הרי זה חיסרון ולא שלימות, אך אצל הקב"ה יש רק את השלמות שבגבול, לא את הגבול עצמו. כי בעצם הוא יתברך אינו לא גבול ולא בלתי גבול; יש בו שלימות, והשלמות מחייבת תכלית של שלימות, כל שלימות שרק ניתן לתאר, ולכן אנו אומרים שהאין סוף הוא שלימות הכול.

נמצא, שההגדרות שדרכן הקב"ה מתגלה אלינו - כמו רחמנות, שבאמצעות ההגדרה הזאת הוא יתברך מתגלה אלינו כרחום - אינן דבר שקר ודמיון ח"ו אלא הן אמיתיות, כי הן חלק מ"כוחו בגבול" של הקב"ה שהוא אמת, רק שאינן מגבילות אותו יתברך משום שהן "חלק" של השלמות הכוללת.

ומכיוון שכך, מובן, שמה שאנחנו תופסים באלוקות לפי הגדרות השגתנו, אינו דמיון אלא הוא דבר אמיתי. ובדוגמא הנ"ל: זה שאנו משיגים את הקב"ה כ"רחמן" הוא רק משום שהקב"ה מתגלה אלינו כ"אב הרחמן", כי אילו הוא לא היה מתגלה אלינו כאב הרחמן, לא היינו מסוגלים בשום פנים ואופן להגיע להשגת הבורא; ומאחר והתגלות זאת וביטוי של הקב"ה דרך הגדרה זו של "רחמים" הוא אמת כנ"ל, הרי במילא גם תפיסא זו שלנו הוא דבר אמיתי.

כוח הגבול - עשר ספירות

והנה ההגדרות האלה שבאמצעותן הקב"ה מתגלה אלינו, אנחנו קוראים להם "ספירות". כשאנו אומרים שאנחנו יכולים לתפוס את הקב"ה כ"חכם", פירושו שהקב"ה - כאילו אמרנו - התלבש בלבוש, בהגדרה של חכמה, וכך הוא מתגלה אלינו כחכם. כאשר הקב"ה מתגלה אלינו כ"מבין", פירושו של דבר שהוא התלבש בכוחו בגבול בהגדרה הזאת האמיתית של בינה, וכך הוא מתגלה אלינו כמבין, ואותו דבר כחסדן כרחמן וכל ההגדרות שנרצה להגדיר לעצמנו.

לשון אחר: כל התגלות של הקב"ה אלינו, בכל דרך שהיא, וכל תפיסא שלנו בו יתברך - הכול נכלל באותן עשר הגדרות שהם נקראות עשר ספירות. אין שום דרך שהוא יתברך מתגלה אלינו שאינה נכללת בתוך אחת מההגדרות האלה, וזהו העניין של עשר ספירות.

ולסיכום:

הקב"ה מתגלה אלינו באופן אמיתי באמצעות הגדרות מסויימות, שהם כוח הגבול שלו, וכל ההגדרות הללו, הם עשר ספירות. כל תיאור כל הגדרה וכל תפיסא שהיא, כל דרך של התגלות והתבטאות וכו' - כל הדברים האלה נכללים בעשר הספירות, או בחלק מספירה מסוימת, כי כל ספירה גם כלולה מכל עשר ספירות, יש חכמה יש בינה ויש דעת, ויש חכמה שבחכמה ובינה שבחכמה ודעת שבחכמה וכו', ובמילא הרי זה רק עשר הגדרות כלליות, אבל בהגדרות אלו נכללים פרטים רבים עד אין סוף.

ונמצא, שעשר ספירות הם הכלים שבאמצעותם הקב"ה מתגלה אלינו.

לפי הסבר זה יובן ג"כ מה שמבואר בכמה מקומות שאור אין סוף ב"ה מתאחד עם הספירות – שלכאורה תמוה, אם הוא אור פשוט בתכלית הפשיטות, כיצד אפשר לו להתייחד עם ספירות וכוחות מוגדרים?

אך לפי מה שנתבאר ניתן להבין, שעניין גילוי עשר ספירות מוגדרות מאתו יתברך, אינו לאמיתתו עניין של גבול וגדר, אלא ביטוי אמיתית שלמותו יתברך שאין בו שום גדר כלל, אף לא הגדר של "בלי גבול".

וזהו תוכן העניין דיחוד אור אין סוף במידותיו, כלומר, מהותן של עשר ספירות (אינו עניין של גבול והגדרה, אלא) הוא ביטוי "אנת הוא שלימותא דכולא", אין סוף האמיתי.