• מבוא לתורת הקבלה
• זוגיות על פי תורת הקבלה
• סגולות אמת לפריון שלום בית ועוד



 

איך יתכן לומר שעניינה של חכמה הוא "ביטול"?!חכמה ובינה במשנת הקבלה

"חכמה" המופיעה במשנת הקבלה והחסידות, אין משמעותה "פיקחות", אלא החכמה היא "מקור השכל". סוגיה זו ארוכה היא במאוד, ונתרכז כאן רק בנקודה אחת:

מבואר בכמה מאמרי חסידות שההבדל בין חכמה לבינה היא כהבדל בין ראיה לשמיעה (וכנרמז בלשון חכמינו ז"ל "איזהו חכם הרואה את הנולד", ומצינו שמיעה במובן של הבנה, כפירוש רש"י על הפסוק "דבר כי שומע עבדך", וכן "והם לא ידעו כי שומע יוסף").

כשאדם רואה בעיניו איזה דבר לא ניתן בשום פנים ואופן להכחישו, מה שאין כן אדם השומע איזה דבר מחבר נאמן, אף שהלה צייר בפניו את הדבר היטב לכל פרטיו ממש, ומתוך שמיעת והבנת הפרטים נצטיירה במוחו צורת הדבר, מכל מקום, אין כאן את אותה הוודאות וההחלטיות שבראיה.

מדוע? לפי שבראיה רואים את הדבר עצמו, זה כאילו שהדבר בעצמו "התפשט" אליו עד שהגיע ונתגלה במוחו; מה שאין כן בשמיעה, אין הדבר עצמו לפניו, אלא האדם מתעסק בכלי שכלו להוציא את צורת הדבר מתוך הפרטים ששמע, פרט אחר פרט, ואם כן אין זה אלא ציור הדבר העולה לפי הבנתו ותפיסתו, מתוך פרטי הדבר כפי ששמעם והבינם.

בקיצור: בראיה, הקשר והחיבור בין האדם והדבר הנראה הוא מצד הדבר (שהדבר מאיר ומתגלה אליו); ואילו בשמיעה - הקשר הוא מצד האדם, שהוא מצייר הדבר במוחו לפי שמיעתו ותפיסתו.

חכמה – ראיית עיני השכל

וכן הוא בכוחות השכל שבאדם, שעל ידם הוא תופס דבר חכמה, שיש בהם שני אופנים אלה:

אופן התפיסה של חוכמה הוא כמו ראיה. עדיין אין את כל הפרטים, אבל כאילו רואים כבר את האמת שבדבר, אמת טהורה כפי שהיא למעלה מכל הפרטים המורכבים. ולהיותה ראיה הרי שהיא אינה ניתנת להכחשה.

המחשה לכך, מאדם המתייגע בסוגיה המלאה סתירות וקושיות, ולאחר מאמץ ממושך עולה לפתע במוחו הברקה, כמין הארה, שפתאום מאירה ומיישבת הכול. אכן, באותה שעה עדיין אין הוא מסוגל להסביר כיצד נתיישבו כל הקושיות, וגם אין לו דבר מבוסס וברור, אלא רק נקודה, גרעין של המצאה, אבל מכל מקום הוא מרגיש בעצמו בבירור שבנקודה זו יתיישב הכול.

הברקה זו נקראת בשם "חכמה".

לאחר כוח החכמה מגיע האדם לשלב הבא של תפיסת הרעיון - בינה. בשלב זה הוא מרחיב ומפתח את הרעיון וההברקה שעלו במוחו. הוא בוחן כיצד מתיישבות על ידו השאלות. לשם כך יש צורך לפתח את הרעיון, להיכנס לכל פרטי העניין, לאורכו ולרוחבו, עד שיהיה מובן וברור, והכול על מקומו יבוא בשלום.

אולם אנו רואים, שכשאדם נכנס לתוך פרטי הסוגיה ליישבה ולהבינה על בורייה, הרי הוא "מתרחק" מהנקודה התיכונה, מגרעין האמת של הרעיון, ואותו "אור חזק" שהרגיש בעת ההברקה נעלם מאתו.

הסיבה לכך היא שבנקודת החכמה מאיר ומתגלה הכלל, שהיא נקודת האמת שברעיון, והיא מאירה בשכל כמו ראיה גשמית. ואף שאי אפשר לתפוס את נקודת האמת בחושים שכליים ממשיים (כמו בבינה), מכל מקום נקודת האמת היא היא המיישבת את העניין;

אך בכוח הבינה, הרעיון הופך לדבר שכלי מוגדר שענינו לבאר פרטים מסוימים ולפרשם וליישבם. ולכן בבינה - בהשגת הפרטים שברעיון, לא ניכרת בגלוי האמת עצמה, משום שהיא מגיעה רק באמצעות פרטים, שעל ידי העיון בכל חלקי ופרטי הרעיון משיגים את הנקודה האמיתית. נמצא, שבבינה אין אנו רואים את האמת עצמה, אלא רק מגיעים אל האמת באמצעות היגיעה והעיון של האדם, מתוך פרטי הדבר.

ומעתה נוכל להבין את המובא בתורת הקבלה שחכמה היא בחינת ביטול. שכן, כל עניין החכמה היא ראיית האמת עצמה, היינו שלא נרגש כאן ה"אני" אלא האמת של הדבר (לעומת הבינה, ששם ההדגשה היא על תפיסת האדם, שקלט והבין את הדבר בשכלו ובאותיות שלו). ונמצא, שגדרה של חכמה הוא - היכולת להתבטל ממציאותו, ולעשות במוחו "מקום פנוי" שבו תוכל האמת להתגלות בטהרתה. ובפשטות: חכם אמיתי הוא המביט בכל דבר בישרות שכלו ובמילא רואה את אמיתיות הדבר כמו שהוא, ואילו אדם שהוא גס הרוח ושקוע ב"אני" שלו, אינו יכול להביט על דבר בלי נגיעות ופניות כו'.

וכמו כן הוא בספירות עליונות, שספירת החכמה ("חכמה עילאה") ענינה ביטול לאין סוף ברוך הוא, ומטעם זה "מתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל" (תניא פרק יח).

וכך הוא לשון אדמו"ר הזקן בתניא (פרק ל"ה): "שמעתי ממורי עליו השלום [=המגיד ממעזריטש] פירוש וטעם למה שכתוב ב"עץ חיים" שאין סוף ברוך הוא אינו מתייחד, אפילו בעולם האצילות, אלא על ידי התלבשותו תחלה בספירת החכמה, והיינו משום שאין סוף ברוך-הוא הוא אחד האמת, שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה".