• מבוא לתורת הקבלה
• זוגיות על פי תורת הקבלה
• סגולות אמת לפריון שלום בית ועוד



 

החידוש של מתן תורה

"ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה " במילים אלו פותחת התורה את תאור מעמד הר סיני וקבלת התורה. מתן תורה היווה את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר לעם היהודי, במעמד זה קיבל עם ישראל את התורה ומצוותיה אשר הן אבן היסוד בחיי היום יום של כל יהודי. אולם עיון בספרות חז"ל חושף דבר פלא המערער הנחה בסיסית זו, שכן מסופר שעוד הרבה קודם מעמד הר סיני למדו אבותינו את התורה וקיימו את המצוות! בתלמוד בבלי כתוב : "מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם (..) אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים ". יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ". יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר : "ועיני ישראל כבדו מזוקן". אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר : "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו". וכמו בלימוד התורה כך גם בנוגע לקיום המצוות: "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה שנאמר : "עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'" (..) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין (שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן – רש"י) שנאמר : "תורותי" – אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה ". "יעקב הצדיק שקיים כל התורה כולה, שנאמר : "ויעקב איש תם "". נשאלת אפוא השאלה: אם כבר קודם מתן תורה למדו את התורה וקיימו את המצוות במה מתבטא החידוש של מתן תורה ?

ציווי – נתינת כוח לקידוש החומר

חידושו של מתן תורה הוא בכך שאז נתן הקב"ה את התורה והמצוות בתור חובה וציווי. אכן, גם קודם מתן תורה למדו את התורה וקיימו את המצוות, אלא שהיה זה באופן של "אינו מצווה ועושה". נתינת התורה היוותה מטלה מחייבת ובלתי מתפשרת, ומיני אז לימוד התורה וקיום המצוות הינם באופן של "מצווה ועושה". החידוש של "מצווה ועושה" אינו עניין שולי הנוגע רק לייחס המועדף שזוכה אדם המבצע דבר עליו צווה (שעקב כך שכרו בשמים גדול יותר - לדוגמה), אלא זהו חידוש מהותי הנוגע (גם) לחפץ שבו נעשית המצווה, או (להבדיל) העבירה. קודם מתן תורה קיום המצוות תלוי היה ברצונו החופשי של האדם, ומשום כך לא הייתה ביכולת המצווה לפעול שינוי במהותו ואיכותו של החפץ, והחפץ לא נתקדש. אך לאחר מתן תורה - כאשר ישנו ציווי מאת הבורא אלו פעולות (מצוות) לעשות ואלו פעולות אסורות, הרי ציווי זה מקנה את היכולת לשנות את החפץ שבו נעשית המצווה או (להבדיל) העבירה . כאשר יהודי לוקח חפץ גשמי לאחר מתן תורה ומקיים אתו את מצוות הבורא, הוא מקדש את החפץ והופכו לחפץ של מצווה, וכן (להבדיל) כאשר משתמש הוא בחפץ גשמי לדבר עבירה, החפץ עצמו משתנה ונהיה לדבר מתועב . וכמו בקיום המצוות כך גם בלימוד התורה, אמנם גם קודם מתן תורה למדו והשיגו את התורה, אך מכל מקום לא פעל לימוד זה שינוי מהותי בלומד עצמו, מה שאין כן בלימוד התורה שלאחר מתן תורה - נעשה שינוי מהותי והתרוממות באדם הלומד.

מיזוג רוחני וגשמי

השינוי שנוצר במעמד הר סיני מופיע במדרש כאירוע היסטורי רב משמעות, וכך נאמר שם: "משל למה הדבר דומה? למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ", כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר: התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל, שנאמר : "וירד ה' על הר סיני" וכתיב : "ואל משה אמר עלה אל ה'". כלומר, במתן תורה ניתן הכוח לחבר ולאחד את המעלה והמטה. לפני מתן תורה היתה גזירה: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – רוחניות וגשמיות היו שני עולמות שונים ללא כל יכולת להתמזג יחדיו. במתן תורה ביטל הקב"ה את הגזירה ונתן לישראל את הכוח ("ואני המתחיל") שבאמצעות קיום המצוות יאחדו את הגשמיות (ארץ) עם הרוחניות (שמים).

תרכובת שלא ניתנת להפרדה

השינוי המהותי האמור, ניתן להמחשה על-ידי משל מהשוני בין תערובת פיזית לתרכובת כימית. בתערובת פיזית המרכיבים שומרים על התכונות המקוריות שלהם, וניתן להפריד ביניהם באופן מכאני (זאת אומרת, במצב של חומרים מוצקים) או באופן פיזי (בתמיסות). גם במקרה האחרון, כמו לדוגמה כאשר ממיסים קוביות סוכר בתוך תה, התוצאה היא לא באמת דבר חדש כלשהו, אלא רק "תה מתוק". ובעוד שסוכר ומים ביחד מרכיבים תמיסה אמיתית שאינה ניתנת לחלוקה באמצעים מכאניים כמו סינון, ניתן להפריד ביניהם באופן פיזי, על ידי שפשוט מסירים את המים באמצעות רתיחה והופכים אותם לאדים, ומשאירים שארית של סוכר. בתרכובת כימית, לעומת זאת, האטומים של היסודות בתרכובת מתאחדים ומרכיבים מולקולה של חומר חדש, אשר התכונות שלו אינן כמו אלה של היסודות המקוריים. כמו לדוגמה כאשר מימן וחמצן מתאחדים ומייצרים מים. תרכובת כזאת מתהווה על-ידי תגובה כימית (ורק תגובה כימית אחרת יכולה לפרק אותה). בדומה לאותה תרכובת כימית התרחש במתן-תורה, בשעה שהשם הוריד את השמים לארץ והעלה את הארץ לשמים. עד אז, הגשמיות הייתה בסתירה לרוחניות ועצרה בעדה, וגם כאשר היא נכנעה אל האחרונה, ויתירה מזו, הפכה להיות מכשיר שלה, הגשמיות עצמה לא עברה שום שינוי מהותי, וכאשר היא נהייתה חופשית מההשפעה הרוחנית, היא שמרה על האופי הגשמי הגס שלה. מתן-תורה, לעומת זאת, הביא לשינוי כזה בעולם הגשמי שהוא יוכל באמת להשתנות ולהפוך לדבר רוחני בעיקרו.

קידוש החומר – תכלית הבריאה

הערך הרב שמייחסים לקידושו וזיכוכו של החומר (שהקנה למעמד הר סיני חשיבות היסטורית), נעוץ בבסיסו של הרעיון האלוקי בבריאת העולם הזה, הגשמי. רז"ל אמרו שתכלית בריאת העולם הזה הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. כלומר, כל סיבת התהוות עולם זה, הגשמי והחומרי, הוא בשביל להשלים מטרה אחת: להשכין את הקב"ה בעולם. הקב"ה אמנם נמצא בכל מקום ומקום, אך בעולמנו הגשמי והחומרי הוא נסתר ונעלם. נעלם לא רק מצד מגבלתם הפיזית של הנבראים אשר מונעת מהם לראות ולחוש כל ישות רוחנית, אלא גם ובעיקר מצד הקב"ה. הקב"ה ברא את העולם כך, שהחיות האלוקית המחיה אותו היא מסוג כזה שלא ניתן להכיר על ידה את נותן החיות. מצב זה ניתן לשינוי. באמצעות התורה והמצוות ניתן לגרום שהחיות הרוחנית המושפעת לעולם תבוא מהבורא באופן ישיר וגלוי. זו היא בעצם משמעות האמור בדבר קידוש החומר, חפץ קדוש הוא חפץ שהחיות האלוקית נמצאת בו בגלוי (ואכן לעתיד לבוא יוכלו לראות זאת, כפי הנאמר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר "). תכליתה של הבריאה אפוא היא, ליצור חידוש זה בעולם. חידוש שעל ידו ישכון הקב"ה בעולם באופן גלוי. ומכאן החשיבות העצומה למתן תורה, שכן בו ניתנה היכולת להביא את העולם לייעודו ותכליתו.